שנים שהתהלכתי בעולם עם פצע עמוק ונסתר
סביב היותי אישה יהודייה, אישה עברייה.
אף אחד לא לימד אותי מה זה באמת אומר, איך האישה היא תורה בעצמה, מה המסע הנשמתי העמוק שחתמתי עליו בהיותי בגוף של אישה
ומה באתי לעשות כאן בעולם הזה. 
לימים גיליתי שהפצע הזה שאני נושאת,
הוא קצת דומה למה שנקרא בימינו ׳פצע המכשפה׳,
אני לא יודעת אם אלו באמת שני פצעים נפרדים,
אבל הם בהחלט צועדים יחד איזושהי דרך בנבכי נשמתי הנשית.
בחדרי חדרים, אני גיליתי ומגלה
שנשמת הנקבה מדממת ודומעת את ליבה ורחמה
על גלותה הארוכה מדי,
אי שם בין טיפות סודי הסודות, בקודש הקודשים. 

גדלתי בבית דתי. בית שנטע בי שורשים של זהב ומסורת בחלקו,
אך ברובו עורר בי התנגדות ומרדנות ארוכת שנים.
אני זוכרת את עצמי בתור ילדה מאוד קטנה,
מרגישה שהחיים שסביבי לא נוגעים בי, לא מעוררים לי את הלב,
משהו היה לי חסר - ואני לא נאחזתי. 
אי שם בגיל 19 טיילתי לבד בהודו תקופה ארוכה,
שם מצאתי את עצמי בלי להתכוון
פותחת מחדש מגירות נשכחות בתוכי דרך עולם החסידות 
ומחכה כל פעם למנוחה שהלב שלי מצא
בתוך דיבורי הנשים של הבתי חב״ד ברחבי הודו.
משהו התעורר בי, אולי מחדש, אולי לראשונה.
מאז, אותו נר קטן שנדלק התחיל להאיר עוד ועוד חדרים בלב ובנפש שלי
וזה נוטע בי עוד ועוד שורשים משנה לשנה. 

לאורך הזמן ובמיוחד בשנה האחרונה, אני מזהה תורה נשית,
ספק עתיקה ספק חדשה,
שמבקשת לקבוע דרך הקליפות שלי ושלנו כנשים.
לאט לאט עוד ועוד נשים התחילו לדבר איתי על הנושא הזה מכל מיני זוויות והקריאה למרחב לימוד שמדבר את השפה הזו היה לי ברור.
מרחב שיאפשר לנשמה הנקבית הזו
להתחיל להשמיע שוב את קולה ותפילתה.
בעקבות הזיהוי הזה הוצאתי קריאה למרחב כזה
ונפתחה לה קבוצת לימוד שממשיכה לגדול
והיא כולה מגלמת תבונה נשית יהודית ונשמתית שמעוגנת עמוק בלב.
כל אחת מגיעה, איך שהיא, עם מה שחי בה,
עם ההתאהבות וההתנגדות, עם השאלות והתשובות,
כולן עם אותה כמיהה להתקרב למסורת, לשורשים, לבורא עולם ולנשמה, בדרכה ולפי מדרגתה.
יחד אנחנו מגלות מחדש את המשמעות של להיות אישה בעולם
דרך לימוד של פנימיות התורה,
מקימות יחד שכינה מעפרה. 

בואי, יש לך פה מקום